פוסט אישי - דכאון לאחר לידה

🌸שישי עם יעלי🌸

הפעם אני רוצה לדבר על דיכאון לאחר לידה.

הרשת מלאה בפוסטים על לידות טובות ומעצימות , נשים גיבורות , לביאות.
וכייף לקרוא את זה ולדעת , שכל אישה נהנתה מהלידה שלה ושכך היא מרגישה.
ושהלידה עברה בשלום והחוויה היתה עוצמתית.

אך מה קורה ביום שאחרי? בשבועות שאחרי?
מה קורה עם אמא שלא מרגישה גיבורה?
או לביאה? שאינה מצליחה לזהות את הרגע המכונן עליו כולם מדברים?

הפעם, אני בוחרת לשתף את הסיפור שלי.
לאחר לידת בני הבכור שנולד בניתוח חירום,
חזרתי לבית אמא.
שלא עשתה לי הנחות, ההיפך היא עודדה אותי לקום בלילות לבני.
לטפל , להניק עד כמה שהצלחתי , להתחבר אליו ואליי.

הכל היה מעולה והחיים חייכו אליי.
שנה לאחר מכן , נכנסתי להריון ובבטני בן חמוד.
את ההריון הזה לא הכנסתי ללו"ז הצפוף שהיה לי.
בעלי שכל כך רצה עוד ילד עודד אותי להיכנס שוב להריון.

באותה התקופה רזיתי ממש , פרחתי.
התקדמתי במקום העבודה , קיבלתי בשמחה ובאהבה תפקיד ניהולי.
ורציתי לדהור קדימה.
הייתי בת 30.
שיא הפריחה , אוהבת את עצמי ונהנית מההשגים ומהפסגות שכבשתי בזמנו.

ההריון היה הריון קליל לכאורה.
ללא שום בעיות , סיבוכים. הריון מתנה.
אך משהו בי לא היה שלם.

הלידה היתה לידה קסומה, יחסית מהירה
עם חתך חיץ אומנם אך עדיין - לידה by the book.

הפעם , בחרתי ללכת הביתה .
הרי מחכה לי שם ילד קטנטן בן שנה ושמונה חודשים.
הימים הראשונים היו טובים, נורמליים.
לאחר כשבוע הרגשתי שמשהו בי לא תקין.
שאני פועלת על אוטומט: מחתלת , מאכילה , מבשלת, מנקה ומארחת הרים של אנשים.
וכך חוזר חלילה.
יום ולילה התערבבו להם יחד.
ואני.....
זועקת מבפנים שאני שוקעת.
צועקת הצילו , אך לא יוצא לי קול.
שאני לא מזהה מי אני , שאני לא מבינה איך הגיעה אליי מציאות שבה 2 ילדים תלויים בי ובתוך כל זה זוגיות שאני צריכה לטפח.
משכב לידה היה עבורי רק צמד מילים שלא היה להם קשר אליי.

להיות האישה הכל יכולה!

היו ימים שלא רציתי לקום מהמיטה
שלא עניין אותי שום דבר... אפילו לא ילדיי.
חושך על פני תהום.
ומבחוץ כולם רואים שהכל כשורה.
הרי אני משדרת עסקים כרגיל.
משחקת את המשחק , עוטה על עצמי עוד ועוד מסיכות.
ומבפנים.... מאבדת את עצמי ומרוסקת לאלפי רסיסים קטנטנים.

לחייך זו היתה משימה קשה מאוד עבורי.
לא זהיתי את האישה שנשקפת מבעד למראה.
מי זו?
אין לי מושג הייתי עונה לעצמי.

עברו חודשיים שבהם שקעתי עוד ועוד אל תוך
הדיכאון. לא ידעתי להגיד מה עובר עליי.
לא יכולתי להצביע מה לא בסדר?
הרי זכיתי ב 2 בנים מתוקים.
זכיתי להיות אמא!
אז למה אני מרגישה ריק? מה לא בסדר בי?
ורגשות האשם רק גברו כמו גלים גבוהים שאין לי הדרך להתמודד עימם.

לאחר חודשיים שהיו הקשים בחיי , פניתי לעזרה.
הבנתי שמשהו לא תקין אצלי.
שהבכי לא פוסק ואני מסתתרת שלא יראו שאני בוכה.
ביקשתי עזרה , ביקשתי שיצילו אותי.
וכך היה.
אחות טיפת חלב זיהתה שמשהו אצלי אינו כשורה,
ומכאן הדברים נראו אחרת.
שיחה ועוד שיחה מדי כמה ימים , ומעקב צמוד אחריי עשו את שלהם וחזרתי לעצמי.

ולמה אני חושפת משהו שהוא כל כך אישי?

מכיוון שאני חושבת שהדגש על כך שהלידה תהיה מעצימה הוא חשוב.
אך הדגש על איך לעבור את תקופת ההסתגלות חשובה לא פחות ואפילו יותר.
ההסתגלות להיות אמא, לתינוק שנולד , למציאות שמשתנה.

כדולה, אני ממשיכה את ליווי הלידה במשך מספר שבועות .
בקשר מתמיד עם הזוגות שאני מלווה .
בודקת, שואלת ומבקרת אותם
ומדגישה את חשיבות משכב הלידה ומתן העזרה ליולדת ולבן זוגה.
שגם בן הזוג בעצמו עובר תהליך בדיוק כמו היולדת .
תהליך של קבלה והסתגלות חדשה.

בקשו עזרה הסובבים אתכם , שימו לב כיצד היולדת מרגישה, האם משהו השתנה.
דברו בניכם ותצרו לעצמכם כמשפחה את הזמן המיוחד שלכם.
לחוד וביחד.
ואם צריך לפנות לעזרה אל תהססו ותשתיקו את זה.
אלא קבלו את העזרה ופנו אל הגורמים הנכונים לטיפול.

פה עבורכם,
יעל
מלווה זוגות שבדרך💙